התנדבות ברילוקיישן

יכול להיות שכבר בכותרת הזאת איבדתי אחוז ניכר מכן, ואני מבינה את זה לגמרי, בכנות ובפתיחות הייתי שם. כדי להימנע מהכללות אספר את הסיפור הפרטי שלי אם כי אני מאמינה שזה סיפור מאוד ישראלי. לרילוקיישן הראשון הגעתי כבר כאשת מקצוע, הייתי פסיכולוגית קלינית, לימדתי וטיפלתי והמקום המקצועי היה מקור לעניין ובטחון. עם הטיסה לבלגיה השארתי מאחורי את ההשגים, הקשרים, השפה, המסלול המקצועי והיה צריך להתחיל מחדש. עד כאן זה בטח מוכר לרבות מכן. מהר מאוד התחילו לגייס אותי להתנדבות ברמות שונות. בכנות אתוודה שלהיות בועד הכיתה של הבת בגן לא הייתה פסגת השאיפות שלי. למעשה, המקום שממנו אני באתי, המתנדבים שאני הכרתי היו הפנסיונרים שחיפשו תעסוקה ומישהו לדבר איתו. הסיבה שנעניתי לזה, היתה הבת שלי. פעם אחר פעם אנחנו עושות מעשים ״בשבילהם״, בשביל הילדים, אז מתוך אמונה שכך אהיה יותר קרובה למורה ולמה שקורה בגן וזה יתרום למעבר של הקטנה שלי, היא תראה שאמא מעורבת, מסתדרת, משמעותית שם, יהיה לה לדוגמא ותחושת שייכות ובטחון. כל זה היה נכון, מה שלא הרגשתי הוא שאני עושה את זה בשבילי, לא ראיתי את הרווח המיידי עבורי. אם להיות כנה, אפילו התבאסתי ולא הבנתי איך עולמי הפך להיות איסוף כספי הועד. הסיפור חזר על עצמו עם הבן שרצה לשחק כדורגל, היינו חדשים, איחרתי לרשום אותו והדרך היחידה היתה להשתלב כעוזרת מאמן. שוב נשאלה השאלה מה לי ולזה, איך אני אאמן כדורגל ועוד באנגלית???? ושוב, מה לא עושים בשביל הילדים. אלה שכאן כבר התחלתי לאט לאט להרגיש את הרווח הפרטי שלי. הקהל שלי היה ילדים בני שמונה וההורים שלהם אבל התקשורת היתה כולה באנגלית, מצאתי עצמי, מובילה, מתכננת, מארגנת, מייעצת, כותבת, שולחת, משתפת פעולה ומחזירה לעצמי את עצמי. זאת היתה ה״עבודה״ הראשונה שלי שהיתה לה שעות קבועות, מחויבות ל״לקוחות״, מדדים להצלחה והכל באנגלית. בשלב הזה אני לגמרי לא ראיתי את זה כעבודה, כמשהו לכתוב בקורות חיים. התהליך המקביל היה למידה של הסביבה החברתית החדשה שלי. הסתבר לי למרבה ההפתעה שהיחס להתנדבות הוא מאוד שונה בחברות אחרות. ומה שניתן להפיק מההתנדבות הוא הרבה מעבר למה שידעתי. זה הוביל לשלב הבא, לשאלה מה מעניין אותי, מה אני רוצה לקבל מההתנדבות? מאז אני מקפידה לקחת על עצמי תפקיד שיאפשר לי ללמוד ולגדול, לרוב בתחומים שהם לא לעשות את מה שכבר עשיתי, להיפך, לתת לעצמי הזדמנות לעשות את מה שעניין אותי אבל המסלול המקצועי שלי לא הוביל ישירות לשם. כך הייתי חברת מועצת מנהלים (Executive Board) בכמה ארגונים, עובדת לצד אנשים מאוד בכירים בתעשיות שונות, ההבדל הוא שהפעם זו אני שבוחרת, מתמודדת על תפקידים, ממש כמו בראיונות עבודה והתוצאה היא למידה, התפתחות, קשרים מדהימים הכל תוך כדי סיפוק וצמיחה. 

 זהו בהחלט אחד השעורים החשובים והכואבים שלמדתי בדרך שלי ברילוקיישן,  אני ממליצה להסתכל על התנדבות כהזדמנות, ואם אפשר, להשתמש בזה כבית ספר למה שאתן רוצות ללמוד, לפעמים נכון לעשות את מה שאנחנו עושות טוב כדי להתחזק ולפעמים שווה לצאת מאזור הנוחות  בכדי לאתגר את עצמינו, התנדבות היא דרך ״רכה״ יותר לאתגר את עצמנו.

המאמר נכתב כחלק מטור ״פינת ההמלצה החמה ברילוקיישן״