נשים ברילוקיישן




אילנה, (שם בדוי) הגיעה לפגישה איתי אחרי שהרגישה שכל נסיונותיה לחלץ את עצמה מהמצב אליו נקלעה עלו בתוהו. רגע לפני שהיא מציבה אולטימטום לבעלה לגבי חזרה לארץ היא החליטה לתת סיכוי לטיפול, דבר שלא עשתה מעודה. היא היתה בשנות השלושים המאוחרות שלה, הגיעה לחו״ל בעקבות בעלה, בישראל עבדה במשרה טובה שבעיקר אהבה בה את הצוות וההווי המיוחד. היא לא רצתה לעבור אבל גם לא מצאה סיבה מספיק טובה להתנגד.״ למה לא? נצא להרפתקאה, נכיר עולם, אני תמיד אהבתי לטייל״.  בפועל הדברים קצת הסתבכו, היא לא יכלה לעבוד, בעלה פרח ואילו היא הרגישה שהיא נשארת מאחור, חיה חיים כפולים על פי שעון ישראל ושעון מקומי. נוצרו קשרים חברתיים אבל זה לא דומה למה שהיה בארץ, והיא כבר לא זוכרת מה היא בכלל מסוגלת לעשות. המחשבה על חזרה לשוק העבודה בחו״ל היא מלחיצה ולא ברור לה בשביל מה. החוויה שלה את עצמה כאישה פוטנטית ועצמאית הפכה במקרה הטוב לזיכרון עמום. במקביל המחשבות על להשקיע בעצמה, אולי ללמוד, אולי ליצור, הפכו לחלומות בלתי ניתנים למימוש, ההבטחה הכלכלית לא באמת התממשה.  זה לא מה שהם חשבו והם לא יכולים להרשות לעצמם את שקיוו אחרי הכל היא לא עובדת. היא מרגישה תקועה.


מעברים גם אם הם מתקבלים כהחלטה משותפת על ידי בני הזוג מתאפיינים במניע דומיננטי שקשור לאחד מבני הזוג. זה יכול להיות תפקיד בחברה, שליחות מטעם ארגון, לימודים גבוהים, הקמת עסק או כל דבר אחר. זהו תחילתו של הפער המובנה בהחלטה מהסוג הזה. מכאן כל סיפור הוא יחיד ומיוחד, אבל המסגרת של הסיפור בהרבה מקרים חוזרת על עצמה.


החברה שלנו למרות כל השינויים עדיין, ומסיבות שונות, מקדמת ומעודדת יותר גברים בלקיחת ההובלה למהלך דרמטי כמו מעבר מדינה. אין כוונתי לאמר חלילה שאין מעברים שמובלים על ידי נשים, אבל המספרים עדיין מדברים על כך שמרבית המעברים מובלים על ידי המוטיבציה( עבודה,לימודים ) של הגבר, 79%  ליתר דיוק על פי מחקרים.


הפער יכול להתפתח בכוונים שונים, החל במצבים של תלות כלכלית כתוצאה מחוסר יכולת להיות מועסקת, בגלל מעמד משפטי, או בגלל פערי שפה, או בגלל אי הכרה בתארים או ניסיון עבר, או העומס המשפחתי של גידול הילדים והלוגיסטיקה במדינת היעד, ועוד וריאציות על הנושא.

בזמן שבן הזוג מתקדם ומקדם את החלום שלו בהצלחה כזאת או אחרת, בת הזוג צריכה מה שנהוג לאמר, להמציא את עצמה מחדש.  


יש משהו אופטימי ביכלת להמציא את עצמך מחדש, משהו שבנסיבות מסויימות יכול לעורר אפילו קנאה במי שניתנה לה הזכות להיות בת הזוג התומכת, לצאת להרפתקאה, לחיות במקום שנראה כמו גלויה ואולי אפילו לא לשאת בנטל הכלכלי. זאת הזדמנות לחלום על כל החלומות שנזנחו בדרך, להעיז ,לעצור ולהתחבר ללב. נשמע מפתה לא?  מסתבר שהאמת כמו תמיד יותר מורכבת. אותם נופים קסומים יכולים להיות גם מקור להמון בדידות וגעגוע, אותה הזדמנות להתחיל מחדש יכולה להיות מדרון חלקלק לחוסר הערכה עצמית ואובדן הביטחון העצמי. לכך מתווספת התחושה שמי שחי בארץ לא באמת יכול להיות אמפתי למצב, כי אחרי הכל היא בחרה בזה, והיא חיה בגלויה והיא תמיד יכולה לחזור.


אילנה לא לבד, פריחה של קבוצות הפייסבוק לנשים היא העדות לכך. אין חכם כבעל ניסיון, ואנחנו חיים בעידן שבו נצבר המון ניסיון, מחקר והבנה יותר טובה של איך לנסות לעזור ולעשות דברים נכון. בהכללה אומר שאני רואה חשיבות מכרעת בתיכנון ובהשקעה של הנתיב של בת הזוג. אומנם המניע הוא כמו שנאמר במרבית המקרים של הגבר, אבל לדרך של האשה צריכה להיות משמעות שעומדת בפני עצמה. לצערי אני רואה הרבה מאוד מקרים שההענות לצרכים של הנשים נדחקת לסוף הרשימה. קודם נארגן את הבית, הילדים, העבודה, הבית ספר, החוגים, הביקורים, החשבונות, ועוד ועוד…. 


אני מזמינה כל אחת מכן להתבונן במסע שלה, ולעשות תרגיל קצר אחד: מה היית אומרת היום לעצמך לפני שיצאת למסע? אני סקרנית לשמוע איפה זה פוגש אתכן.


אגב ,אילנה היום במקום אחר, היא החזירה לעצמה את עצמה ומצאה את המשמעות שלה במסע, תהליך שהיה מרתק לה ולי והסוף ממש לא דומה להתחלה.